למידה טבעית אצל ילדים – האם היא נשארת?

אחרי שהתינוק התבגר הוא  נכנס לאותן מסגרות שבהן ההוראה נוגסת עוד ועוד מהמשוואה הקודמת בה הלמידה העצמית היתה מאת האחוזים מתהליך רכישת הידע. ההרגל הזה של ללמוד לבד נשחק, מישהו מתחיל להאכיל אותנו. בהרצאתו המפורסמת ב TED מדבר סר קן רובינסון בחן רב ובהומור על כיבוי היצירתיות ע"י מערכת החינוך המסורתית ובצדק, אך טרם ה"מנגנון" מכבה  את היצירתיות יש שלב קודם והוא כיבוי הסקרנות.

חמשת המיומנויות המומלצות שיש להקנות לילד טרם הוא מתחיל ללמוד לקרוא הן: זיהוי רגשות והיכולת לבטא אותן, בנית מערכות יחסים, שליטה עצמית, יכולת הוקרה וסקרנות. הסקרנות היא מפתח חשוב ביותר להצלחה בחיים האקדמיים ובקריירה המקצועית ועוד יותר ממיומנויות רגשיות אחרות. שינון והקניית ידע ע"י דחיפה היא האויב העיקרי של הסקרנות, הוא זה שמכבה אותה. סקרנות היא מפתח חשוב ליצירתיות, חשיבה ביקורתית ויכולת לפתור בעיות לאחר ההתבגרות. מרגע שילד נכנס למסגרת הראשונה שלו בגן הילדים הוא אט אט עובר מניהול הלמידה העצמי או האקטיבי (כשהוא משחק בארגז החול) לתהליך למידה המנוהל ע"י הגנן/גננת. מצרכן אקטיבי של מידע המתרחש בד"כ באמצעות משחק הוא עובר לשלב בו הוא הופך לצרכן פסיבי בו האחריות על רכישת הידע עוברת אל המורה שלו. מדובר בתהליך מתמשך שבו לא מתרחש משהו ביום אחד, אלא בהרגל שלאט לאט משתלט על הלומד, שבו הוא מורגל למציאות חדשה בה ההוראה הופכת להיות השחקן הראשי.  האחריות הטבועה בנו מרגע שנולדנו על הלמידה עוברת למישהו אחר שהוא המורה שלנו. זאת אבן הדרך הראשונה שבה מתרחש משהו שמתחיל לשנות את הדפוסים הטבעיים הטבועים בנו בנוגע ללמידה, המצפן הטבעי מתחיל את הניוון שלו בשלב הזה וככל שעובר הזמן אנו מאבדים אותו.

כל השינויים המתחוללים בחייו של התינוק עד כניסתו לבית הספר הם איטיים, נמשכים מספר שנים ולכן קשה להבחין בהם. מוחו של הילד שפקח את עיניו והחל לחקור בעצמו את העולם סביבו הופך להיות מורגל בדחיפה של מידע, ולא רק בדחיפה – אלא שהאחריות ניטלת ממנו! זה לא משפיע על יכולותיו האנליטיות אלא על הרגלי הלמידה שלו בסביבה בה הוא חי. תהליך דחיפת המידע ע"י המורה הופך להיות אחריות שלו שכן אם התלמיד לא למד זה באחריות המורה ולכן על המורה לוודא שהתלמיד מבין באמצעות מבחנים אשר עבור המוסד החינוכי או המערכת הם אמצעי לבקרה ומדידה (עבור התלמיד זה ייצוג של מה שהוא שווה). תלמיד שיקבל בבחינה 50 מניח שהוא לא מספיק טוב, אך המשמעות האמתית של העניין היא שהוא עדין לא יודע, זה הכול. ייתכן שיכולותיו נמוכות אך אם הוא יתמיד הוא עשוי להצליח, ייתכן שכישוריו אחרים ועל כן עליו להשקיע יותר משאר חבריו, אך בעבורו מרגע שהוא קיבל ציון נמוך הוא מסומן כמישהו שיכולותיו נמוכות – במילים אחרות אסור לו לטעות, כי טעות זה כישלון או בעיה. אם נצרף את העובדה ש"אסור לטעות" ושעל המידע להגיע באמצעות דחיפה נקבל מרשם מושלם לכיבוי סקרנות וחיסול יכולת להניע חדשנות.

ההפך מחדשנות (קיבעון) = פחד מטעויות + דחיסת מידע

במילים פשוטות – הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות, תחשבו למשל על המסקנה שתומס אדיסון שהמציא את הנורה החשמלית נכשל 1,800 פעמים כשניסה לייצר חוטי להט והצליח רק פעם אחת כשמצא שהטונגסטן הוא החומר המתאים ביותר. אם זה כך, למה בעצם העסק "עבד" כל כך הרבה שנים ופתאום כולם מלינים על בעיה שאיש כמעט לא נבר בה בעבר? מסיבה מאוד פשוטה – חדשנות היא כעת שם המשחק. קחו מדינות בהן ההישגים בלימודים הם פנומנאליים כמו סינגפור, פינלנד – שם יש את מפעלי היצור הטובים בעולם, כלכלה חזקה אך אין סטארטאפים. במדינת ישראל קמים מידי שנה כ 1,200 סטארטאפים שזה יותר מאשר כל הסטרטאפים אשר קמים בשנה בכל מדינות אירופה יחד. במקומות בהם אסור לטעות גם הישגים פנומנליים בלימודים אינם מספיקים כדי לייצר חדשנות.

נשאלתי בעבר ע"י מורה להיסטוריה, אז איך תלמד היסטוריה ילד שזה לא מעניין אותו? מה אפשר לעשות? המורה הזה צודק – אם תכליתו של בית הספר הוא שינון של רצף אירועים ההיסטוריים על סיבותיהם ומועדיהם אז בהחלט אין לזה פתרון. אך אם מטרת לימודי ההיסטוריה היא להבין כי לאירוע היסטורי אספקטים רבים שיש להיות מודע אליהם על מנת להבין את המציאות זאת כבר שאלה אחרת. למה צריך לשנן רצפים של אירועים היסטוריים? למה זה טוב בכלל לשנן את כל אשר קרה מאז האדם הקדמון ועד למלחמת ויאטנם?

כמורה הייתי לוקח אירוע היסטורי משמעותי מכונן אחד כדוגמת מלחמת העולם השנייה, מחלק אותו להיבטים שונים: כלכליים, אנושיים, פסיכולוגיים, צבאיים, לאומיים, מדיניים ומאפשר עבודה בקבוצות קטנות אשר כל אחת תחקור ותציג תוצר המציג את אחד מהיבטים אלו ואת כלל התוצרים כורך לספר או יום מיצגים של הכיתה כפרויקט שנתי בהיסטוריה. בשלב השני הייתי מבקש מכל ילד לכתוב נייר עמדה בן מספר עמודים בו הוא מתייחס למלחמת וייטנאם לאור מה שהוא למד על מלחמת העולם השנייה, האם מדובר במלחמה שתוצאותיה היו צפויות מראש?
הלמידה הטבעית מבוססת תוצר או מיומנות כלשהי אליה אנו רוצים להגיע. האם מישהו ילמד לנגן על פסנתר על מנת להשמיע קולות מתווים אשר אינם מייצגים יצירה מוזיקלית (שיר או סימפוניה)? האם מהנדס יבנה מוצר כלשהו שלא מעניין איש להשתמש בו? למידה כזאת אין בה רגשות אין בה תכלית ואין בה טעם הגיוני.

היום כבר ידוע כי קשישים אשר אינם מנהלים פעילות המאמצת את הקוגניציה מקדימים או מגיעים מהר יותר לתהליכים של דמנציה או אלצהיימר, המוח מתפקד כמו "שריר" וייתכן מאוד שתהליכים זהים מתרחשים גם אצל הילדים אשר ממצב של למידה אקטיבית בו הם מפעילים את ה"שריר" המכונה מוח הם עוברים לתהליך למידה פסיבי אשר בו "השריר" הזה מתאמץ פחות.