מהי למידה?

מפתיע שלשאלה כה פשוטה אין תשובה אחת הרי כולנו יודעים מה היא למידה, לא? בואו נתחכם מעט, האם כלב אשר יודע להחזיר מקל שמושלך הרחק, או יושב עם אמירת המילה "ארצה" עבר תהליך של למידה? התשובה הפשוטה היא כן. אם כך, מה מונע ממנו להמשיך וללמוד דברים נוספים כמו מתימטיקה, פיזיקה או ספרות?
למידה היא תהליך מורכב המתרחש במוח. קשרים נוירונים נוצרים ואותם נתיבים עצביים אשר נוצרים עם היווצרות הקשרים במוח הם מעין דיסק קשיח אשר אוצר בתוכו את המידע הנלמד. נוכל להמשיל זאת לכבישים חדשים שנוצרים בין מקומות שונים, ככל שהלמידה משמעותית יותר כך הכביש מתרחב והופך לאוטוסטרדה וככל שהוא כביש צר ולא משמעותי כך הוא מתפוגג עם הזמן. תהליך הלמידה למרות שהוא נראה פשוט לכאורה, נחקר במשך עשרות שנים ולאורך הזמן התפתחו אסכולות שונות הנוגעות לתהליך המתרחש במוחנו בעת למידה. כבר בשלב זה חשוב להבין שבמוח מתרחשים שני תהליכים שונים זה מזה אך קשורים זה לזה:

• תהליכים לוגיים שכליים אשר מתבטאים בקשרים עצביים מבוססי חשמל (קשרים נוירוניים).
• תהליכים רגשיים המשלבים כימיקלים המופרשים מהאמיגדלה שהיא רכיב קטן בגודל של שקד הנמצא במרכז המוח. כשאנו מתרגשים מופרש אדרנלין, כשאנו שמחים מופרש סרוטונין ועוד.

לכאורה קיימת הנחה סמויה שאין קשר בין למידה ורגשות, אך מחקרים מעידים על כך שלתחושות הלומדים בעת ביצוע פעילות אקדמית יש השפעה ניכרת על המוטיבציה שלהם, המחוברות ועל ההישגים (Linnenbrink-Garcia & Pekrun, 2011), ועוד יתירה מכך, מערכת יחסים טובה בין המורה לתלמיד משפיעה אף היא על המחוברות ועל ההישגים. תחשבו על עצמכם בסיטואציות בהן התחושה שלכם חיובית או נעימה – אתם מחוברים וקשובים יותר.
הפעילות הכימית המתרחשת באמיגדלה והפעילות החשמלית של המוח החושב שלובים זה בזה בעיקר בהיווצרותן של התניות. המוח החושב מעבד את המידע המגיע אליו ובהתאמה מפריש כימיקלים אשר גורמים לנו להרגיש. אמחיש זאת ע"י הדוגמה הבאה: אם נעמוד באמצע היער ופתאום יופיע אריה – המוח החושב מיד יבין שיש בעיה, האמיגדלה תפריש אדרנלין אשר יסייע לנו לרוץ מהר יותר על מנת שנוכל להימלט (לא בכדי ספורטאים משקיעים הרבה בתהליכים רגשיים על מנת לשפר את ביצועיהם). הרגשות הם פרשנות של אירוע עובדתי, רבים מכירים את המונח "אפרת" – ראשי תיבות של "אירוע – פרשנות – רגש – תגובה". הרגשות הם עניין סובייקטיבי לחלוטין. ניקח דוגמה הממחישה זאת: כשמישהו נכנס לחדר ואומר "שלום" חלק יפרשו זאת כמחווה וירגישו טוב – אצלם המוח יפריש סרוטונין, אחרים עשויים להניח שהוא אנטיפת כי אפילו לא הפנה מבט ולהרגיש אי נוחות, אצלם יופרש קורטיזול. בפועל, הוא לא נחמד ולא אנטיפת – הוא פשוט נכנס ואמר שלום.
איך כל זה מתקשר ללמידה? לרגשות השפעה רבה עלינו ועל יכולת הזיכרון שלנו. רגשות הם מרכיב קדמוני אשר נועד לשפר את יכולת ההישרדות שלנו באמצעות הכימיקלים המופרשים מהמוח. הזיכרון ארוך הטווח אשר מקושר לרגשות מן העבר מאוחסן באזור האמיגדלה ולמעשה שם עובדות ההתניות אשר מופעלות ע"י הרגשות שלנו. חתול אשר הוסרה ממנו האמיגדלה עשוי שלא לפחד ממכונית מתקרבת ולהידרס. באותה מידה לעולם לא נשכח שאין לגעת באש בוערת כי צרובה בנו ההרגשה הכרוכה בכאב המלווה בכוויה. לרגשות תפקיד חשוב ביותר באחסון המידע, הטמעתו ושליפה מהירה שלו. בהמשך אדבר על הכלים המאפשרים לשלב רגשות בלמידה ועד כמה טכנולוגיה יכולה לסייע בכך (למשל בעת צפייה בסרט מרתק ומעורר רגשות) או במהופך נדון במגבלותיה בדיוק בעניין זה בלמידה בקורס מקוון. מכאן ניתן להסיק כמה חשיבותה של הלמידה החווייתית רבה. טכנולוגיה מאפשרת להעצים רגשות (כמו בקולנוע למשל), אך גם ויכוח לוהט בין לומדים כמו בעת למידה בחברותא יכול לתרום לכך. לא בכדי הדת היהודית קידשה במשך שנים למידה מסוג זה. התפלפלות והעמקה לרוב מתרחשים בעת למידה אקטיבית שבה הלומד מבצע פעולה המשלבת מעורבות רגשית להבדיל מלמידה הפסיבית בה מישהו דוחס ללומד את החומר. לומדה ממוחשבת בה הלומד משנן תוכן נלמד היא איננה למידה אקטיבית, ישנה נטייה שגויה לחשוב ששימוש במחשב בלמידה הוא בהכרח חדשני, זה לא תמיד נכון. ככל שהלמידה משמעותית יותר כך הקשרים הנוירונים הניטווים במוח חזקים יותר ויישארו לאורך זמן. אחסון מידע באופן שהוא לא נבנה כתבנית או עקרון יתפוגג מהר יותר ממידע שיש מאחוריו לוגיקה שניתן ליישם אותה בהקשרים אחרים, התעמקות בחומר הנלמד ועיסוק אקטיבי בו מייצרת קשרים נוירונים בעלי עצמה גבוהה יותר.
ישנן תיאוריות רבות העוסקות בלמידה. למידה מתרחשת באופנים שונים בהתאם למאפיינים של התוכן הנלמד, הייצוג שלו ואופן ההעברה. כולנו מסכימים כי ניתן ללמד נושא מסוים בדרכים שונות ולכל דרך היתרונות והחסרונות שלה ולכל לומד מאפייני הלמידה האפקטיביים יותר ומתאימים עבורו. למידה באמצעות חקר היא משמעותית יותר אך צורכת זמן רב יותר, למידה פסיבית בה מורה מכתיב את החומר היא מהירה ו"יעילה" מבחינת קצב ההעברה אך היא פחות משמעותית עבור הלומד. השילוב של יצירת תבנית חדשה (סכימה על פי התיאוריה של פיאז'ה) בשילוב תהליך רגשי ביחד יהפכו את הלמידה למשמעותית, אפקטיבית, ברת יישום בשדות תוכן אחרים ויחד עם זאת להישמר לאורך זמן. אך בואו נתחיל ראשית להכיר את תיאוריות הלמידה השונות.

למידה ביהביוריסטית

הלמידה הביהביוריסטית מקורה מהמילה Behavior (התנהגות). היא משלבת שני רכיבים בסיסיים: קלט – מה שנכנס למוח ופלט אשר יוצא ממנו כתוצאה מכך (ממש בדומה למחשב). המדידה של הלמידה הביהביוריסטית היא של השינוי ההתנהגותי אשר התרחש לאחר הלמידה. למידה ביהביוריסטית אינה עוסקת במשמעות של החומר הנלמד, ביכולת היישום של המידע הנלמד או בהבנה שלו אלא בשינוי ההתנהגותי שהוא גרם לו בלבד. זהו מאפיין הלמידה הפרימיטיבי ביותר אשר מתרחש כל העת אצל בעלי חיים כמו גם אצל בני האדם. אצל בעלי חיים זה ניכר בהתניות כמו בניסוי פבלוב בו הכלב ציפה לקבל אוכל עם הישמע צלצול הפעמון. אם נתרגם זאת לניסוי בבני אדם, תדמינו יליד ממרכז אפריקה שמעולם לא למד אפילו מה זו מדינה או אפילו מה זה תאריך, רק אמרנו לו שמדינת ישראל קמה ב 1948 וכשנשאל אותו מתי היא הוקמה הוא ישיב 1948. הוא לא ידע במה מדובר, מה זה מדינה או מי זה ישראל. תמיד כשנשאל אותו מתי הוקמה מדינת ישראל הוא יענה 1948. האם הוא למד? כן. הוא למד להשיב על השאלה מתי הוקמה מדינת ישראל, הוא תמיד יענה 1948.
למידה ביהביוריסטית תלויה בעיקר ביכולת הזיכרון של הלומד ובהתניות רגשיות או קוגנטיביות אך לא בכישורי ההבנה שלו. מחשב הוא דוגמה טובה למערכת למידה ביהביוריסטית, קלט ופלט. אם נכתוב תוכנה שכאשר נשאל אותה מתי קמה מדינת ישראל היא תשיב 1948, האם היא יודעת היסטוריה? – לא. למידה מבוססת שינון היא דוגמה קלאסית ללמידה ביהביוריסטית, הסיטואציה של המורה המדבר והתלמידים הזוכרים. תלמיד עם זכרון טוב יקבל ציון גבוה ולהיפך. האם דווקא התלמיד שזוכר את החומר ידע לעשות אתו משהו חדש? לכתוב נייר עמדה? לא בטוח. למידה ביהביוריסטית מזכירה לי סרטון נחמד שבו נראה מורה נכנס לכיתה ומציב רשמקול על השולחן, הוא מפעיל אותו ויוצא מהחדר. מיד לאחריו מוציאים התלמידים את הרשמקולים מהתיקים שלהם, מפעילים אותם על מצב הקלטה ואף הם יוצאים מהחדר – למידה ביהביוריסטית מבוססת טכנולוגיה במיטבה. על עקרונות הלמידה הביהביוריסטית התבססה מערכת החינוך בעת שהוקמה. מורה מדבר אל מול תלמידים והתפקיד שלהם הוא לשנן ולזכור. התלמידים הטובים זוכרים את החומר הנלמד לפחות עד הבחינה ואז שוכחים אותו, הפחות טובים שוכחים את החומר הנלמד טרם הבחינה התקיימה. המבחנים המסורתיים התמקדו בווידוא שלאחר שנכנס הקלט הוא יוצא במהלך הפלט (בחינה) כפי שהוא נכנס. הצייתנות והמשמעת של הלומדים חשובים מאוד כשמדובר בתהליך למידה כל כך לא טבעי ומנוגד לאופן בו לומד המוח האנושי ולכן צריך משמעת כדי לאכוף אותו. הנזק הנלווה ללמידה ביהביוריסטית מתבטא בלומד שאט אט מנוון את כישורי הלמידה העצמית שלו. ככל שאתה מתרגל שמאכילים אותך כך תאבד את היכולת להשיג את האוכל שלך באופן עצמאי. אחת הסיבות לכך שרבים אינם מסיימים קורסים מקוונים אשר הם משתתפים בהם ברשת (MOOCS – massive open online courses) היא שבוגרי מערכות החינוך המסורתית אינם יודעים ללמוד לבד כי הם לא הורגלו לכך. הלמידה נתפסת כ"מכשול" שצריך לעבור אותו כדי לקבל ציון או להשיג תעודה – התשוקה לדעת חסרה שם. ישנה טענה שאני שומע לעיתים קרובות "חסרה לי המסגרת כתלמיד, אין לי משמעת עצמית". האם כדי ללמוד משהו צריך משמעת? כן – אם הורגלת ללמוד באופן הזה והסקרנות כבתה בך.
מדוע הלמידה הביהביוריסטית אפיינה את מערכת החינוך? מסיבה מאוד פשוטה: לא היתה ללומד גישה לחומר שלא לימדו אותו ולכן היה עליו לשנן ולזכור. בעידן בו המידע האנושי זמין בכיס באמצעות מכשיר הטלפון הלמידה הביהביוריסטית כבר איננה מייצרת ערך משמעותי.

למידה קונסטרוקטיביסטית

ז'אן פיאז'ה היה ביולוג צרפתי אשר למרות היותו ביולוג עסק בחקר הלמידה. הוא פעל בצרפת של שנות החמישים, תקופה בה לא נחקרו ביתר שאת עניינים העוסקים בלמידה והוראה ובתקופה בה לא עמדו על הפרק שאלות אשר עסקו בטיבן של מערכות החינוך וההכשרה. הוא תיעד את ילדיו במהלך התבגרותם וניסה לזהות דפוסים אשר מהם יכול היה להסיק על האופן בו מתרחשת אצלם למידה. הוא כתב מספר ספרים בהם העלה על הכתב את תובנותיו ובמהלך השנים שלאחר מכן נחקרו כתביו במחקרים מדעיים אשר אוששו את מרבית התובנות אליהן היגיע. אם נזקק את תובנותיו הוא מדבר על שני נדבכים מרכזיים בתהליך הלמידה: יצירת תבניות חדשות או הרחבה של תבניות קיימות.
בואו ננסה להבין זאת באמצעות דוגמה. ילד אשר בפעם הראשונה פוקח את עיניו ומבחין בכיסא ירוק, הוא איננו יודע מה הוא עד הרגע שמישהו יתיישב עליו. כעת הוא בנה במוחו תבנית חדשה המניחה שכל "דבר" אשר יש לו ארבע רגליים, משענת והוא בצבע ירוק הוא כיסא. בפעם הבאה כשיראה מישהו מתיישב על כסא שצבעו כחול הוא ירחיב את התבנית הקיימת כבר ויניח שמה שבנוי מארבע רגליים עם משענת בכל צבע שהוא יהיה כיסא. התבנית כעת הורחבה לכל צבע. ומה אם כעת יראה שרפרף עגול עם רגל אחת מרכזית וללא משענת? ייתכן מאוד שיניח שבמדובר בצעצוע המייצג הגה של מכונית עד ש…. מישהו יתיישב עליו. כעת הוא עשוי להניח שמדובר גם כן בכיסא ואז שוב התרחבה התבנית במוחו. תדמיינו היווצרות אינסופית של תבניות והתרחבות שלהן כל העת.
התיאוריה הקונסטרוקטיביסטית היא למידה מסוג מתקדם יותר אשר איננה מאפיינת בעלי חיים וזאת הנקודה שבה הם כבר אינם יכולים עוד ללמוד ולהתפתח בדומה לבני האדם. על פי ז'אן פיאז'ה כל עוד נוצרת תבנית חדשה או מורחבת תבנית קיימת מתרחש תהליך של למידה אשר יש לו משמעות. זאת למעשה האבחנה העיקרית בין למידה אצל בעלי חיים ואצל בני אדם. היכולת לייצר תבניות או להרחיב אותן מאפשרת "לחסוך" בתאי זכרון ולהפוך את האחסון ליעיל יותר. לא צריך לזכור איך נראות כל המכוניות ביקום בדיוק אלא מספיק להבין שצריך שיהיה להן מראה מסויים כדי להבין שמדובר במכונית.
מעניין לראות שתהליכי הלמידה הקונסטרוקטיביסטיים מיושמים כיום במחשבים (זה מכונה בינה מלאכותית או Artificial Intelligence) ומכאן ההערכה שמקצועות רבים יוחלפו בעתיד ע"י מחשבים או רובוטים. אותה אבולוציה בתהליך הלמידה מן הז'אנר הביהביוריסטי אל הקונסטרוקטיביסטי מתרחש כיום גם במחשבים אשר יכולות העיבוד שלהם מתחזקות בקצב פנומנאלי. ריי קורזוויל התפרסם בשנת 1965 בתכנית "I have a secret" בה על מתחרים היה לגלות מה הסוד שלו (הוא ניגן יצירה מוזיקלית אשר בעצם הולחנה ע"י אלגוריתם מתימטי שהוא כתב ועל המשתתפים היה לגלות זאת באמצעות שאלות). הוא פיתח את הסורק האופטי ואת ה OCR אשר יודע לסרוק כתב יד ולהמירו לטקסט מחשב, את הסינטיסייזר ועוד פטנטים רבים. המכנה המשותף לכולם הוא שימוש במחשב לצורך ביצוע פעולות אנושיות. לטענתו עד שנת 2045 מחשב יוכל לבצע כל עבודה אותה יכולים לעשות בני אדם כולל מיומנויות רכות. כבר כיום מחשב ה"ווטסון" של IBM יודע לכתוב סקירות משפטיות מלומדות ולהפיק חוות דעת רפואיות על סמך מידע אשר מוזן אליו תוך התבססות על מידע מן העבר. במילים פשוטות, המחשבים מתחילים תהליכי למידה קונסטרוקטיביסטיים.

למידה חברתית

האם היינו יכולים להתמיד ולהתקדם לאן שהגענו כחברה אנושית אם היינו מקיימים את כל תהליכי הלמידה האלו לבד באופן

עצמאי ללא תקשורת עם בני אדם. אם היינו באי בודד לבד במשך אלפי שנים יכולנו להגיע לאותה מציאות חיים בה אנו נמצאים היום?
ויגוצקי היה יהודי אשר חי ברוסיה בתחילת המאה הקודמת. את הדוקטורט שלו בפסיכולוגיה הוא סיים למרות שלא למד פסיכולוגיה, כתביו ומחקריו אשר הגיעו למערב הפכו לשם דבר רק עשרות שנים לאחר מותו בשנת 1934 ועוררו סקרנות רבה ועניין רב בקרב מומחים אשר עסקו בחקר הלמידה. על פי ויגוצקי המרכיב המשמעותי בלמידה הוא המרכיב החברתי אשר מקורו בשפה בה מנהלים בני האדם את התקשורת ביניהם.
תחשבו על כך, כשאתם חושבים אתם בעצם מנהלים במוחכם דיון אשר מבוסס שפה, אלמלא היתה החברה האנושית לא היתה נוצרת השפה בה אנו מנהלים את מחשבותינו ומאחסנים אותן. הלמידה עצמה מקורה בתרבות אשר בני האדם רוכשים אותה בעת התבגרותם והם לומדים באמצעות אינטראקציה עם הסביבה המקיפה אותם אשר משמשת כ"פיגום" (Scaffolding) שמאפשר פתרון של בעיות והבניית ידע חדש. על פי תיאוריה זאת זה הבסיס אשר מאפשר את יצירת הלמידה הקונסטרוקטיביסטית. ויגוצקי הגדיר את קו הגבול אשר עד אליו יכול הלומד ללמוד באופן עצמאי וממנו יש צורך במתווך אשר יסייע לו בלמידה. את קו הגבול הזה הוא כינה ZPD (Zone of proximal development).
האם קו הגבול שינה את מקומו עם התפתחות הדפוס, הנגישות למידע ולהתפתחות של טכנולוגיות אשר מאפשרות ללמוד באופן עצמאי? ויגוצקי לא יכול היה לנבא את ההתפתחות הטכנולוגית בת ימינו אשר מעלה שאלות הנוגעות לתיאוריה שלו. האם למידה ברשת חברתית היא למידה עצמית או למידת עמיתים? גבול ה ZPD שינה את מקומו עם התפתחותה של הטכנולוגיה ויכולותיה.
תיאוריות הלמידה השונות נהגו בתקופות בהן הטכנולוגיה היתה מיושנת ולא אפשרה למידה כפי שאני מכירים אותה כיום, אך מוחנו מאז לא השתנה. הרשתות החברתיות, אופן התקשורת והנגישות למידע הפכו למשהו זמין לכל אחד באופן שאותן התיאוריות מיושמות כפי שהן בסביבה הטכנולוגית אשר צומחת ומתפתחת מידי יום. המודלים השונים ללמידה (הביהביוריסטי, הקונסטרוקטיביסטי והחברתי) כולם יכולים לבוא לידי ביטוי בלמידה מבוססת טכנולוגיה. לומדות בהן צריך לבצע תרגול אינסופי כדוגמת תוכנה ללימוד הקלדה עיוורת, לצד קריאת מאמרים וביצוע עבודות חקר ולמידה שיתופית ברשתות החברתיות. איזה מודל טוב יותר? איזה באמת מבטא למידה? על פי מה עלינו לנהוג כמורים? להערכתי זה תלוי דיסציפלינה, תלוי לומד ותלוי המטרות אליהן מכוון המורה. כשנשאלת השאלה מהי למידה באמת? אין תשובה אחת לזה. בואו ננסה להבין כיצד זה מתקשר למוח החושב ולמוח המרגיש (הנוירונים והכימיקלים). למידה אשר מלווה בתהליכים רגשיים תתאכסן בזיכרון לטווח ארוך מפני שזיכרון לטווח ארוך והתניות מלווים בתהליך רגשי. אנחנו אף פעם לא נשכח שאש מסוכנת לנו כי חווינו בעבר פחד כשקיבלנו כוויה, המוח החושב יודע לגשת לזיכרון לטווח רחוק ולשלוף את המידע הזה תוך חלקיקי שניה. תנסו להיזכר באירועים או נושאים שלמדתם בעברכם ואתם זוכרים אותם – היכן שהיה העניין מלווה ברגשות יגדל הסיכוי שתצליחו לשלוף את המידע ממנו. טכנולוגיה מאפשרת להעביר את הלומד תהליך רגשי באמצעות שילוב של מוזיקה, המחשה ויצירת חוויה רגשית. קחו את סרט הקולנוע הטוב ביותר, תורידו ממנו את מוזיקת הרקע ובין רגע ירד סף המתח הרגשי ועוצמת החוויה והעניין מהתוכן. רגשות הם מאפשר מעולה ליצירת תהליכי למידה ארוכי טווח. בהמשך אדבר על Story telling ועוד כלים אשר שילובם בלמידה יכלו לקדם אתכם ואת הלומדים שלכם.

העומס הקוגניטיבי בתהליך הלמידה

Cognitive load theory (CLT) היא תיאוריה העוסקת ברגע הזהב שבו מתרחשת הלמידה במוחנו. את התאוריה הנ"ל הגו החוקרים Chadler & sweller בשנת 1991. ברגע זה שבו אנו מפנימים משהו חדש מתרחש עומס קוגניטיבי אשר נחלק לשלושה מרכיבים עיקריים:
• מהותי – אשר נוגע באופן ישיר לתוכן הנלמד
• חיצוני – אשר איננו תורם לחומר הנלמד
• הבנייתי – (מלשון בניין) אשר עוסק בחיבור שבין התוכן הנלמד לתכנים ידועים מן העבר ושיוכם על פי ההקשר.
בואו נבין זאת האמצעות דוגמה: בעת הסבר על מחזור הדם המורה מתאר את תנועתו של הדם בתוך הגוף. ההסבר עצמו מייצר עומס קוגניטיבי מהותי אשר במהלכו מופנם האופן בו הדם עובר בתוך הגוף. העומס הקוגניטיבי החיצוני הוא הפענוח של המילים והמשפטים, פירוש התמונה הנצפית ע"י העין וכו'. זהו עומס קוגניטיבי שהוא איננו קשור לחומר הנלמד. העומס הקוגנטיבי ההבנייתי נוגע לחיבור החומר הנלמד לדימום למשל שחווה הלומד בעבר ואשר הוא מקשר אותה לחומר הנלמד. העומס הקוגניטיבי המהותי תלוי במורכבות החומר הנלמד ולכן אין למורה שליטה עליו, בעוד שהעומס הקוגניטיבי החיצוני וההבנייתי אינם תלויים בו. אם ננסה להסביר חומר באמצעות דוגמה "גרועה" העומס הקוגניטיבי החיצוני יהיה גבוה. התיאוריה הזאת מדברת על כך ששלושת עומסים "מתחרים" אחד בשני ולכן ככל שנפחית בעומס החיצוני וההבנייתי כך המשאבים לתהליך הלמידה המהותי יהיו גבוהים יותר. יש לציין שתאוריה זאת מקורה בשנת 1991 והיא איננה מתייחסת לכלים דיגיטליים אלא ללמידה כפי שהיא מתרחשת בגישה המסורתית. בשנת 2001 פרסם Mayer's בספרו Multimedia Learning מודל מעניין חדש אשר נקרא CTML – Cognitive Theory Of Multimedia Learning. על פי מודל זה שילוב של תמונה וקול בו זמנית משפרים את הביצועים של יכולת הקוגניטיבית וכאילו נוצר "יש מאין" או מעין סינרגיה הנובעת משילוב של תמונה וקול יחד. אולי אפשר להגדיר זאת כ"שימון של גלגלי השיניים" של המנגנון הקוגניטיבי. Sweller במחקרו מ 1998 טוען כי בעצם הקול והתמונה מייצרים Redundancy או בעצם "גיבוי" האחד של השני בעת תהליך הלמידה. כלומר אם מישהו ידבר ובמקביל יופיע סרטון אשר יאפשר לי בשני הערוצים לקלוט את אותו התוכן גם כשהם בנפרד – כך יגדל הסיכוי שאבין את החומר הנלמד. אתן דוגמה: נניח שמוצג סרטון וידאו ובו ניסוי אשר אפשר לצפות בו ללא קול ולהבין אותו, ובמקביל אוכל לשמוע רק את המורה מדבר מבלי לראות את הוידאו וגם להבין את הניסוי – אזי אם שניהם יהיו משולבים ביחד הסיכוי להבין את החומר הנלמד יהיה גבוה יותר.

מעורבות ומחויבות בלמידה

על מנת שתתרחש למידה על הלומד להיות "מעונין" בכך, בין אם מדובר בלמידה מתוך "כפייה" הנובעת מחוק חינוך חובה ובין אם מדובר בלמידה מתוך בחירה (של תואר באוניברסיטה). כמובן שבקורס בחירה קל יותר לייצר הנעה מאשר בקורס הנלמד בכפייה – אך עדיין על מורה לייצר את מידת המעורבות אשר תפיח מחויבות ומוטיבציה אצל הלומד.
המחויבות ומידת המעורבות (Engagement) עשויות לנבוע מסיבות שונות (Petrea Redmond, Lindy-Anne Abawi, Alice Brown, and Robyn Henderson University of Southern Queensland).
• שיתופית – מחויבות לקבוצה עמה מנוי הלומד, להיות חלק מרשת חברתית מקצועית.
• קוגניטיבית – מעורבות הנובעת מאתגר קוגניטיבי, סקרנות ושאיפה לדעת ולהעמיק.
• רגשית – מעורבות הנובעת מקשר רגשי עם החומר הנלמד (למשל נכד לניצול שואה הלומד על מאורעות מלחמת העולם השנייה).
• קהילתית – מחויבות הנובעת מהיות הלומד חלק מקהילה (מקצועית למשל).
• התנהגותית – ראייה בחומר הנלמד אתגר, רצון לפתח מיומנויות בין אישיות או אחרות הקשורות במיומנויות התנהגותיות
המחויבות והמערבות בלמידה עשויות להיות באופן כללי כלפי הקורס כולו או באופן פרטני בתוך אירועים המתרחשים במהלך לימודים. סטודנט עשוי להזדהות רגשית עם החומר הנלמד ובתוך השיעור לתרום לדיון ולהיות מעורב מתוך הנעה הקשורה לדפוסים התנהגותיים.
בסביבה הדיגיטלית קשה יותר לייצר הנעה ללמידה מאחר שחלק מהגורמים המניעים את המערבות מורכבים יותר ליישום. יצירת תחושת ההזדהות עם חברים הלומדים אתך ושאינך מכיר אותם או שמעולם לא פגשת בהם היא משימה מורכבת עבור המורה המנהל אותו.

Petrea Redmond, Lindy-Anne Abawi, Alice Brown, and Robyn Henderson University of Southern Queensland

אז מה זאת למידה באמת?

אחרי ההקדמה הזאת אני מניח שאתם מבולבלים מעט. הרי בבית הספר הלמידה הביהביוריסטית עשתה את העבודה במשך מאות שנים וככל הנראה בזכותה (או למרות היותה?) התפתחה האנושות. מאידך גם בתהליך ביהביוריסטי ניתן לבנות תבניות ולקבל כלים אשר מאפשרים להרחיב אותן, ובעצם גם למידה ביהביוריסטית יש בה מן המרכיבים של תאוריית הלמידה החברתית אז אם כך איך מסתדר כל הבלגן הזה, כיצד הכול עובד יחד? האם אין כאן סתירה בין המודלים השונים אל מול מה שקורה במציאות?
לטעמי יש למעט בלמידה הביהביוריסטית בגלל התועלת הנמוכה שהיא מביאה עמה, אך אי אפשר יהיה לגמרי להימלט ממנה. למשל לעולם לא נוכל ללמוד לשחות ללא תהליך למידה ביהביוריסטי הכרוך בהקשבה ותרגול ביצוע. למידה באמצעות גילוי עצמי, סקרנות, חקר הם המפתח ליצירת תבניות אשר יאפשרו לנו במהלך השנים לממש את הערך המוסף המגיע יחד עם הידע אשר רכשנו במהלך הלמידה. מהבנה מעמיקה של תנועת המטוטלת בשיעור פיזיקה ניתן להשליך על אפקט ההשפעה של פרסומות בעלות עוצמות שונות בעת מסעות פרסום (יש הרצאה נהדרת על כך ב TED). אותן תבניות אשר נבנות במוחנו עשויות לשמש אותנו במקום ובתזמון שלא יעלה על דעתנו שהן תוצר של למידה של דיסציפלינה או תחום דעת שונה לחלוטין, אני מכנה זאת אלכימאות המידע.
ילד אשר יושב ובוהה במורה המדבר במשך שעות ומסביר באיזו שעה תיפגשנה שתי רכבות היוצאות משתי נקודות שונות קרוב לוודאי שהוא איננו מתעניין בזה. כנ"ל ילד המקשיב לשיעור בו מספרים לו על קרב המכבים ב"אמאוס". האם אתם הייתם למשל מוכנים לשמוע הרצאה על זנים של עצים ואופן הגידול שלהם או על אופן הפעולה של מדפסת? כל יום? במשך שנה שלמה? למידה נטולת משמעות הופכת כל למידה לביהביוריסטית באופן אוטומטי מפני שהיא נטולת עניין וסקרנות מצדו של הלומד, התלמיד עובר ממצב חשיבה למצב הקלטה. הקשרים הנוירונים הנטווים במוח חלשים. לתלמיד אין ברירה והוא מפתח טקטיקות המאפשרות לו להתמודד עם חומר שאיננו מעניין אותו כי הלמידה מתורגמת לשכר ועונש – הציון של הבחינה.
כך מתרחשת טרגדיה כפולה – אין למידה משמעותית ומיומנויות הלמידה הטבעיות נהרסות.